ועדיין היה הדוב רעב, ובכל מקום היה אספלט ובטון 

והוא הבין שאין ברירה אלא לעלות למקום יותר גבוה.

​

הוא טיפס וטיפס אבל כיוון שעדיין לא היה עולם ולא היו הרים הוא טיפס בריק והגיע לירח. 

תסתכלו!  למעלה, שם. אתם יכולים לראות על הירח את העקבות שהוא השאיר.

והוא טיפס עוד ועוד ועבר את הירח עד שהגיע לדובה הגדולה שבשמיים. 

היא הייתה כה גדולה והטילה צל כה גדול,

צל כל כך, כל כך גדול וכל כך שחור, 

שאפילו המנורות החזקות שהתקנו בכל מקום לא יכלו לצל הזה ונהיה חושך. 

ויכלו לראות את הצבע של הכוכבים המנצנצים

ויכלו לשמוע גם את השקט בין כל תפיחת תוף לתפיחת תוף. 

עד שנהיה שקט.

ובתוך השקט הזה החלה השירה של הצרצר, של היתוש, של הצפרדע ושל התן והינשוף.  

ובחושך הזה האנשים יכלו בפעם הראשונה לעצום עיניים ולחלום.

 

פתאום מתוך הבטן של הדובה הגדולה נשמע דופק אחר.

ובכי תינוק הנושם לראשונה

ונולד העולם

והאנשים מבחינים שהוא זקוק דחוף לינוק. 

העולם היה קטן מאוד והאנשים אהבו אותו מאוד מאוד

והם רוצים לחיות יחד עם כל הצמחים והחיות, האבנים, הנחלים, ההרים, הרוח, האור והחושך שכעת היו בו. 

הם מבינים שמיד, מיד עליהם לדאוג לעולם הקטן. 

הם מחפשים לו מינקת.

​

כל אחת ואחד נתן ועשה כל מה שיכל עבור העולם. 

ולפתע הם ראו אותה

יוצאת ממעורה שתחת סלע, 

יורדת באיטיות מהר מושלג,  שטה במורד נהר של מים צלולים,

דוהרת דרך יער פלאי שעוטף סביב סביב,

מגיעה הדובה 

זו שהיה לה בדיוק את החלב ומספיק ממנו

כי היה לה את שביל החלב עצמו 

החלב הפראי שעולם יכול לגדול ממנו.

​​​